פרויקט מחקרי זה נבע והחל מתוך מחקרי הפרופסיה לעיל, ובמיוחד מתוך הבנה כי חלק לא מבוטל מהפעילות הפרופסיונלית ומהגדרת הפרופסיה והפרופסיונלים, במיוחד המשפטית, כבר בראשיתה, נשענו על "Honor". עיון שיטתי במסמכים היסטוריים חשפו עד כמה תפס הכבוד מקום מרכזי במציאות היומיומית בתקופת המנדט. מחקר זה זכה (עם ד"ר בועז שנור) במימון "הקרן הלאומית למדע", והוביל לסדרה של מאמרים אודות מושג הכבוד בתקופת המנדט, גם כאן המקרה הספציפי של תביעות כבוד, מלמד על שאלות יסוד, דוגמת חופש הביטוי, משפט ורגשות ועוד  (למשל, כבוד העובדים ורגשות העובדים בערכאות הבלתי פורמליות בא"י), וכצפוי, גם ההיבט ההיסטורי של כבוד בפרופסיות (למשל, כבוד הרופאים בא"י).

​

​

Boaz Shnoor and Eyal Katvan, “Honor, Freedom of Expression, and Judicial Independence in Mandate Times: A 3D Test Case”, Israel Studies (forthcoming 2021)

​

אייל כתבן ובועז שנור, "שרוי עובד ברוגז": כבוד, כעס ומנעד רגשות העובדים במשפט הלא פורמלי בתקופת המנדט, משפט, חברה ותרבות (2020)​

​במאמר זה נבחן כיצד בתי המשפט האלטרנטיביים בארץ ישראל המנדטורית, ובמיוחד בית דין החברים של ההסתדרות, ביקשו לחנך את התושבים לאיפוק ולשליטה ברגשות חרף פגיעה בכבוד. במילים אחרות, נבחן כיצד ביקשו מוסדות אלה לחנך להתנהגות נטולת אלימות פיזית ומילולית כדי למנוע הדרדרות והסלמה בעקבות קנטור. המאמר מראה כיצד חלק דומיננטי ממשפטי הכבוד בבית הדין (תביעות בגין פגיעה בשם הטוב או בגין עלבון) עסק באסדרה ותיעול של רגשות כעס ורוגז – רגשות שעלו בין העובדים לבין עצמם ובינם לבין הפקידות ההסתדרותית. מדובר ברגולציה מורכבת: עליה לגלות הבנה לרגשות הנתבע (העובד) מצד אחד, ומהצד האחר להעניק לתובעים (פקידים ועמיתים) הגנה מפני עשיית דין עצמי על ידי הנתבעים; ובצד שני אלה – ניסיון למנוע הישנות של המקרים באמצעות חינוך והצגה של דרך הפעולה הראויה. כך פעל בית הדין כחלק מכור היתוך, או כור חינוך, שביקש למנוע גלישה של רגשות כעס ומצוקה להתנהגויות אסורות. הדבר נעשה כדי למנוע הפרה של הסדר הציבורי, הפועלי וההסתדרותי לטובת בניין הארץ והאומה, אך גם כחלק מהליך של חִברות, תִרבות (Civility), ובמיוחד חינוך לשליטה עצמית ולהיכרות עם המנעד המותר של התנהגויות המקובלות באינטראקציות בין-אישיות (בעיקר במקום העבודה).

​

​​

אייל כתבן ובועז שנור, "כבוד הרופאים בתקופת המנדט", עתיד להתפרסם ב"קורות" (2020). 

 

​

אייל כתבן ובועז שנור, "כבוד ודיבה במדינת ישראל - בין שלוש רשויות", מאזני משפט (צפוי להתפרסם, 2020).

 

לימור זר-גוטמן, אייל כתבן, בועז שנור, על הפרטי והמקצועי אצל עורכי דין ועל הכבוד שביניהם, דין ודברים 11 (2018) 457

המאמר מחבר בין שני יסודות של פרופסיית עריכת הדין. היסוד הראשון, הוא המונח "כבוד המקצוע" שהוא מונח מרכזי ומכונן ששימושיו רבים ומגוונים, אך הוא נעדר הגדרה ברורה בדין הקיים (כללים, פסיקה או החלטות) והשימוש בו - תיאורטית. נעשה ממקרה למקרה באופן אינטואיטיבי הנעדר כל תשתית לוגית שלושה מובנים מוצעים למונח "כבוד המקצוע" בהקשר של עורכי הדין. הראשון, כבוד טקסי הניתן למי שמשתייך לקבוצה אליטיסטית מבודלת שהציבור לא מכיר היטב (לדוגמא, כלפי משפחת המלוכה). השני, יראת הכבוד הניתנת למי שהגיע להישגים מיוחדים הודות ליכולת ומאמץ. השלישי, כבוד מוסרי שחשים כלפי מי שהתנהגותו אינה פוגעת בתקנת הציבור. אין כל היררכיה או עדיפות בין המובנים אלא שבמצטבר הם צריכים ליצור כבוד מקצוע חזק. ברגע שמובן מסוים נחלש יש צורך לחזק מובן אחר כדי שימלא את החלל שנוצר, אחרת עלול מונח הכבוד להתרוקן ולקרוס לתוך עצמו. היסוד השני של פרופסיית עריכת הדין, בו עוסק המאמר, היא האבחנה בין הספירה הפרטית לספירה המקצועית אצל עורכי הדין. המאמר סוקר את הזירות השונות בהן נשמרה ההפרדה בין הפרטי למקצועי, למול הזירות בהן קיים עירוב בין השתיים ומראה איזה מובן של הכבוד המקצועי איפשר בכל זירה את ההפרדה או העירוב. באופן זה, הצגת מובניו השונים של המונח כבוד המקצוע מאפשרת להבין בצורה מיטבית את נקודות הניתוק והערוב שבין הפרטי למקצועי לאורך ה שנים. אנו מציעים במאמר שבזירות בהן קיים העירוב וניתן להעמיד לדין משמעתי בגין מעשים שבוצעו בספירה הפרטית, תופעל הסמכות בעזרת הקריטריון של פגיעה בתקנת הציבור שהוא הבסיס לכבוד המוסרי. כך שרק התנהגות בספירה הפרטית הפוגעת בערכים החברתיים הבסיסיים של החברה הישראלית, תהיה עבירת משמעת.

 

​​​

a. *Eyal Katvan and Boaz Shnoor, “Court’s Precious Time: Transparency, Honor and Judicial Scarce Resources”, (2017) Oñati Socio-Legal Series 7(4) 825

b.  Eyal Katvan and Boaz Shnoor, “A Perfect Façade?”: Transparency, Honor and Judicial Scarce Resources”, 26(1) International Journal of the Legal Profession, (2018) 143

English Abstract: While many judicial systems in the Western World are coping with a shortage of judges, the public is not always aware of the overload and its reasons. Our claim is that the reason for this, is the fact that the judicial system preferred to preserve an ideal image of the judiciary and control all information about it, rather than to publicize the judicial overload problem. In this paper, we aim to show that until recently, the issue of “judicial overload” was hidden from the public eye. We deal with the importance and advantageous of presenting the relevant facts to the public. We shall empirically show, that the judicial system has begun to legitimize the exposure of judicial overload to the public.

Spanish Abstract: Si bien es cierto que muchos sistemas judiciales del mundo occidental están lidiando con la escasez de jueces, también lo es que el público no siempre es consciente de la sobrecarga de trabajo y de sus razones. Nosotros afirmamos que la razón de ello es que el sistema judicial ha preferido preservar una imagen ideal de la judicatura y controlar toda la información acerca de ella antes que hacer público el problema de la sobrecarga de trabajo de los jueces. En este artículo, pretendemos mostrar que, hasta hace poco, la cuestión de la "sobrecarga de los jueces" ha permanecido oculta a ojos del público. Tratamos el tema de la importancia y la ventaja que supone presentar los hechos relevantes al público, y demostraremos empíricamente que el sistema judicial ha comenzado a aprobar la exposición de la sobrecarga judicial al público.

​

חמי בן-נון, בועז שנור, אייל כתבן, 'תיקון אולם': התנהגויות מכבידות וכבוד בית המשפט, המשפט (2015)

עניינו של מאמר זה בהתנהלות היומיומית של שופטים אל מול עורכי הדין המופיעים בפניהם. במחקר זה ביקשנו לבחון כיצד מתנהלים הדיונים בביהמ"ש במישור היחסים שבין עורכי הדין ובין השופטים מנקודת מבטם של השופטים; עד כמה השופטים חווים התנהגויות של עורכי הדין שהן התנהגויות אשר מכבידות על ניהול ההליך השיפוטי; כן ביקשנו לבחון מה תגובת השופטים להתנהגויות אלו; ואת המאפיינים המשפיעים על חוויית השיפוט. מאמר זה מבוסס על חקירה אמפירית, קרי – על שאלון שהועבר בקרב כלל השופטים בישראל. במובן זה מדובר במחקר פורץ דרך בכל הקשור למערכת השיפוט בישראל בכלל ולבחינת תרבות הדיון בבתי המשפט בפרט. ממצאי מחקר זה מלמדים כי השופטים אכן חשים את עצמם כמי שמתמודדים עם התנהגות מכבידה של עורכי דין באולמות. חוויית השיפוט בקרב שופטים אזרחיים נעימה פחות מאשר אצל שופטים שעוסקים בתחומים מעורבים, כשחוויית השיפוט של שופטים פליליים נעימה יותר מאשר בקרב האחרונים. השופטים סבורים כי יש לפעול בנחישות נגד התנהגויות מכבידות. הם סבורים גם, כי הדרך שבה לשכת עורכי הדין מטפלת בתלונות של שופטים אינה מספקת. עם זאת, רק חלק קטן יחסית מהשופטים נוקט בפועל באמצעים חמורים כדי להתמודד עם התנהגויות מכבידות. ממצאים אלה, הם כאמור ראשונים מסוגם, הן בארץ והן בעולם, ויש בהם כדי לשמש בסיס אמפירי לקביעת המדיניות הנאותה לשם שיפור הדרך שבה מתנהלים ההליכים השיפוטיים.

​

​

​

אייל כתבן ובועז שנור, בין תרבות הדיון ובין השם הטוב של האדם (בעקבות רע"א 1104/07) , המשפט 15 (2010) 71

The Supreme Court, in a majority opinion, held that a lawyer is immune against defamation actions regarding all statements made during judicial proceedings. However, the court ruled that a lawyer may be subjected to disciplinary procedures by the Bar. The court’s ruling blurs the distinction between the ethical and disciplinary aspects of defamation on the one hand and its civil aspects on the other. Our argument is that disciplinary procedures by the Bar cannot and should not substitute libel suits, because. They have different goals and the interests represented in each of them are separate. Moreover, the option to impose disciplinary sanctions for defamation uttered during a hearing undermines the same rationale of the libel suit defense: keeping and protecting free speech in court.

​

​

אייל כתבן, "מי בעל הבית?": הקרנטינה ובדיקת העולים בשערי ארץ ישראל 1918-1929, קורות 20 (2010) 37​

המאמר מתמקד בבדיקת העולים בשערי הארץ על ידי הבריטים במסגרת פעילות הקרנטינה (ההסגר) בין השנים 1918-1929. הוא מנסה להראות כיצד פעילות הקרנטינה משקפת מקרה של השפעות לאומיות על יישומה של מדיניות בריאות. המאמר עוסק בשאלת המדיניות שהנהיגו הבריטים בקשר לקרנטינה והבדיקות, אך בעיקר ביישומה של אותה מדיניות, כפי שהובנה על ידי הפקידות שעמדה בשערי הכניסה לא"י: פקידי ממשלה ולשכות עליה. הטענה שתיבחן במאמר היא, שהפעילים השונים בסביבת הנמל הכירו במשמעות הסמלית (במובן הלאומי) של הטיפול בעולים - במובן של כבוד העליה והעולים. הם ראו בנמל מקום השפעה על העולים. מקום "לחנכם" ולהעביר מסר של שליטה בהם ובארץ, כשהם סבורים ששולחיהם (הבריטים או הציונים) מעונינים בכך.‏
במאמר ייבחנו הפונקציות ששירתה הפעילות הרפואית בקרנטינה סביב העולים בכלל והבדיקה בפרט. המחבר מדגים כיצד בנמלי הארץ היתה מעין "תחרות" על הזכות לפגוש את העולים, כשהגורמים המעורבים ניסו למנוע או לצמצם את משך הפגישה של הצד השני עם העולים, מתוך הבנה שפגישה זו מותירה חותם בקרב העולים.‏